תמיר וקנין הי״ד

הדרך לצבא

באוגוסט 2011 התגייס תמיר לצה״ל ושירת בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים.

הוא סיים את מסלול ההכשרה ולאחר מכן עבר הכשרה כחובש קרבי.

גם בצבא נשאר תמיר אותו תמיר – שקט, רגוע, אחראי ומחובר מאוד לאנשים שסביבו.

חבריו מהפלוגה מספרים שהוא היה הלב של הפלוגה.

דווקא בשקט שלו וברוגע שלו הייתה לו נוכחות חזקה. ברגעים של לחץ, כשהמתח היה עולה, תמיר ידע למצוא את המשפט הנכון, להצחיק, להרגיע ולהכניס קצת אוויר לסיטואציה.

הוא היה הרוח החיה בכל מקום שאליו הגיע – אבל בלי להתבלט. הכול בשקט, בטבעיות ובכריזמה שהייתה רק שלו.

תמיר תמיד היה הראשון להתנדב. כשהיו משמרות קשות, הוא היה מוכן לקחת את המשמרות הקשות יותר כדי שהחברים יוכלו לנוח.

הוא לא התלונן שקשה לו.

הוא פשוט עשה.

אחד ממפקדיו מספר שבזמן הארוחות הייתה הוראה ברורה: לא מפנים את שולחן האוכל לפני שבודקים אם תמיר אכל.

תמיר היה כל כך עסוק בלדאוג שכולם יאכלו, שהוא לפעמים היה שוכח לדאוג לעצמו.

לכן לפני שפינו את השולחן היו שואלים:

“תמיר, אכלת?”

רק אחרי שתמיר אכל היה אפשר לפנות את השולחן.

אחרי הצבא

לאחר שסיים את שירותו הצבאי, תמיר יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה.

עוד לפני שיצא לטיול עבד כמאבטח בנמל באילת. הוא חסך כסף בעצמו, ורק לאחר שהיה לו מספיק כסף יצא למסע.

כשחזר לאילת, המשיך תמיר לבנות את דרכו.

לאחר תקופה בעיר יצא ללמוד סייבר. הוא סיים את לימודיו והחל לעבוד בחברת סייבר פרוף, בתפקיד אנליסט.

גם בעבודה הכירו את אותו תמיר.

חבריו לעבודה מספרים על בחור מצחיק, עם חוש הומור, אבל גם אדם בעל תחושת אחריות יוצאת דופן.

כשהיה מתחיל משימה, הוא לא היה ממהר לעזוב. הוא לא היה מוכן לרדת מעמדת העבודה עד שסיים את כל המשימות שהיו מוטלות עליו.

אם הייתה עבודה – הוא סיים אותה.

אם הייתה אחריות – הוא לקח אותה.

המשפחה

לצד כל מה שעשה בחייו, המשפחה תמיד הייתה בלב שלו.

תמיר אהב מאוד את האחיינים שלו.

בכל פעם שהיה מגיע לאילת, היה קונה להם מתנות. אבל יותר מהמתנות היה חשוב לו לדעת מה איתם.

הוא תמיד שאל איך הם, מה חדש אצלם, מה הם עושים ומה קורה בחיים שלהם.

לאמא שלו היה תמיר קשר מיוחד מאוד.

הוא היה העיניים שלה.

הוא דאג לה מאוד, תמך בה והיה הולך איתה לרופאים. הוא היה שם בשבילה, דואג לה ומלווה אותה.

וגם הקשר ביני לבין תמיר היה קשר יומיומי ועמוק.

היינו מדברים כמעט על בסיס יומי.

תמיר תמיד היה שואל אותי לשלומי.

היה אומר:

“אבאלה, איך אתה מרגיש?”

ואם לא הרגשתי טוב, הוא לא היה מסתפק בשיחת טלפון. הוא היה מגיע.

אפילו אם היה צריך לעלות על טיסה, הוא היה בא להיות איתי.

כזה היה תמיר.

הוא לא היה צריך להגיד שהוא אוהב.

הוא פשוט היה שם.

המלחמה

כשנה לאחר שהחל תמיר לעבוד בתחום הסייבר, פרצה המלחמה.

תמיר התגייס למאמץ המלחמתי.

בתחילת המלחמה שירת במשך כשבעה חודשים בעזה, והיה בין הראשונים שהגיעו לכפר עזה במסגרת הלחימה.

בשלוש השנים האחרונות לחייו ביצע תמיר כ־450 ימי מילואים בעזה, בלבנון ובסוריה.

450 ימים שבהם היה רחוק מהעבודה, מהמשפחה, מהחברים ומהחיים שבנה לעצמו.

אבל בכל פעם שנדרש – הוא התייצב.

גם במהלך המלחמה תמיר לא הפסיק להיות תמיר.

המפקד שנפצע

במהלך המלחמה נפצע המ״מ של תמיר מרסיס.

המ״מ לא היה מוכן להתפנות לבית החולים.

תמיר טיפל בו בשטח, אבל הבין שהוא חייב לקבל טיפול רפואי.

הוא התעקש.

הוא לא ויתר לו והכריח אותו להתפנות.

בדיעבד התברר שההתעקשות הזאת הייתה משמעותית מאוד – הטיפול שקיבל בבית החולים סייע להציל את הרגל שלו.

תמיר פשוט לא היה מסוגל לראות אדם שנפגע ולא לעשות הכול כדי לעזור לו.

“מה, קצת קשה?”

באירוע אחר במהלך המלחמה נפגע חייל מרסיס בראש.

תמיר ניגש אליו, ובתוך הסיטואציה הקשה הצליח להביא את ההומור המיוחד שלו.

הוא הסתכל עליו ואמר:

“מה, קצת קשה? אז רסיס בראש.”

זה היה תמיר.

גם בתוך רגעים קשים הוא ידע למצוא את המשפט שיצחיק, ירגיע וייתן לאדם שמולו קצת כוח.

גם בבית הוא לא סיפר הכול

תמיר מעולם לא התלונן בפניי שקשה לו.

וגם על הדברים שעבר במלחמה הוא לא תמיד סיפר לי.

לא מפני שלא היה לו מה לספר.

אלא מפני שהוא ידע שאם יספר, אני אדאג.

גם ברגעים שבהם הוא עצמו עבר דברים קשים, הוא חשב קודם על מי שנמצא מולו.

זו הייתה תכונה שהייתה בו כל חייו.

תמיר והחברים

החברים מספרים שתמיר תמיד דאג לאווירה הטובה.

הוא היה רואה מיד מי לא בטוב.

מי שקט יותר מהרגיל.

מי עובר משהו.

הוא היה ניגש אליו, מעודד אותו ומצחיק אותו.

הוא ידע לגרום לאנשים להרגיש שהם לא לבד.

בצבא קראו לו הלב של הפלוגה.

בעבודה הכירו אותו כאדם אחראי ומצחיק.

במשפחה הוא היה הבן, האח, הדוד והאדם שתמיד אפשר לסמוך עליו.

ובכל מקום הוא נשאר אותו תמיר.

שקט.

צנוע.

מצחיק.

אחראי.

ובעיקר – נותן.

האדם שהיה תמיר

אם מנסים לתאר את תמיר בכמה מילים, קשה לעשות זאת.

כי תמיר לא היה אדם של מילים גדולות.

הוא היה אדם של מעשים קטנים וגדולים.

הוא היה מגיע.

הוא היה עוזר.

הוא היה מתנדב.

הוא היה נשאר עוד קצת כדי שמישהו אחר יוכל לנוח.

הוא היה דואג שכולם יאכלו לפני שהוא עצמו אוכל.

הוא היה עולה על טיסה כדי להיות עם אבא שלא מרגיש טוב.

הוא היה הולך עם אמא לרופא.

הוא היה קונה מתנות לאחיינים.

הוא היה דואג לחבר שלא מרגיש טוב.

הוא היה מתעקש שמפקד פצוע יתפנה לקבל טיפול.

והוא היה עושה את כל הדברים האלה בלי לספר עליהם ובלי לבקש הכרה.

כי תמיר מעולם לא חיפש את עצמו.

הוא תמיד ראה את מי שלידו.

המורשת של תמיר

אולי בגלל זה, אחרי שהלך, החברים שלו בפלוגה אמרו משפט שהפך להיות הרבה יותר ממשפט:

“שכל אחד ייקח על עצמו להיות קצת יותר וקנין.”

להיות קצת יותר כמו תמיר.

לראות את מי שלידך.

לדאוג למי שקשה לו.

להתנדב כשצריך.

לתת מקום לאחר.

להיות שם גם כשקשה לך בעצמך.

ובעיקר –

לתת, לא בשביל לקבל.

כי זה היה תמיר.

הוא לא נתן כדי לקבל בחזרה.

הוא לא עזר כדי שיגידו עליו שהוא עזר.

הוא לא עשה דברים כדי שיזכרו אותו.

הוא פשוט היה כזה.

אדם שנתן מעצמו לאחרים, בשקט, בצניעות ובאהבה.

ולכן אולי הדרך הנכונה ביותר לזכור אותו היא לא רק לספר מי היה תמיר.

אלא לנסות לקחת משהו ממנו אל החיים שלנו.

להיות קצת יותר רגישים.

קצת יותר אכפתיים.

קצת יותר נותנים.

קצת יותר שם בשביל האחר.

להיות קצת יותר וקנין.

תמיר – לתת, לא בשביל לקבל.